התאריך שהדברים נכתבו.
09.11.2004
לא . בשום אופן לא.
אין לי שום כוונות לטעון באיזה שהיא צורה לזכות ראשונים על סיפורי התהליך הנקרא בשפת העם: "ניתוח מעקפים".
לא. גם לא לשאר הפרטים שיבואו לתאר מצבים כאלה או אחרים אשר בהם התנסו חולים אשר עברו מסלול טיפול זה עכשיו או בכל זמן אחר.
אני כן רוצה להחזיק בזכותי לכתוב את הסיפור שלי בהדגשים וברמת הפירוט כפי שנקלטו בזיכרוני ובתחושותיי כחולה, מטופל במחלקה לטיפול נמרץ לב ראות בבית החולים סורוקה.
ובכלל, לא לשכוח כי יתרונותיהם של סיפורים כאלה בייחודיות שלהם. ביכולתם לספר חוויות אנוש מזוויות ראיה שונות מבלי לפגוע ברלוונטיות שלהם או באמת הפנימית של המספר, המתעקש כי בסיפור שלו, החדר, המכשירים, הבדיקות והתוצאות אומנם היו אחרת מכל מה שסופר על ידי כל מספר אחר.
וזה בסדר.
פעולת מעיים פשוטה, כמו שאומרים "לחרבן", תופיע בסיפורו של האחד כדבר מובן מאליו. ללא הדגשים וללא פרשנות, ואצל אחר, יופיע הסיפור כאשר הוא מתארך על פני מילים ושורות ארוכות המנסות לתאר חוויה של שיגרה, כאירוע פרטי קולוסאלי שבסופו כל שנשאר הוא לעמוד דום ולשיר התקווה, אם אומנם הסתיים בניצחון ואפילו בסימן של ניצחון.
זכורה לי אחות בחדר המיון של פעם, אשר בעת בדיקת א.ק.ג פשוטה, החליפה בין הקטבים והעבירה את ההדפסה הלקויה כמסמך נכון. כאשר נשאלה לפשר הנושא הסבירה: מצטערת, החולה שבדקתי לפניו, שכב כאשר ראשו בכיוון האחר.
וכמעט ודאי, שהנושאים ואו הסיפורים המתלווים לתיאור העלילה המרכזית, יודגשו בצורה אחרת. תינתן להם חשיבות אחרת על ידי הכותבים וגם על ידי הקוראים, כל אחד על פי מצב רוחו, חוויותיו הקודמות או היכרותו את הנושאים בהם נוגע הסיפור לפנינו.
אז עכשיו, אחרי שאתם יודעים את דעתי על הכתיבה הזאת, חייבים בהכרות אישית יותר, שתביא אותנו לאפשרות להשתמש בשמות פרטיים במקום בתוספות של שמות תואר או סימנים שרק יסבכו אותנו ללא תועלת.
על עצמי אני אגיד שאני ילד מגודל. מעולם לא הצלחתי לדמיין עצמי בעייני שלי כאיש זקן ומיושב המשתייך לזקני הכפר אליו פונים לקבל עצותיו החכמות ולשמוע מפיו חסר השיניים את אשר היו יכולים להגיד אבות אבותיו, במקרה פרטי זה או אחר.
NEVER. זה לא אני. אני אומנם חגגתי בימי כתיבת שורות אלה את יום הולדתי ה 71, וזה בהחלט מכובד אפילו בתקופה שתוחלת החיים הכללית עלתה אצל הגברים, אבל על פי כל כלל מוסכם - כולל כללים של הביטוח הלאומי שאינם מצטיינים בבהירות יתרה לאורך זמן, - תמצאו כי אני מוגדר כי "זקן". זקן עם זכויות מיוחדות. כרטיסי הצגות מוזלים. חצי מחיר באוטובוס. בעל כרטיס כחול במועדון הגמלאים. לא משחק ברידג',. כותב במחשב. שוטף כלים בכל אירוע משפחתי ומסכים עם אישתי בהרבה מהדברים שהיא אומרת, גם כאשר אני עושה אותם "מלהפך".
אני עונה בקלות כאשר פונים אלי בשם: "דני", ובתנאי שאני שמעתי את הפניה, הבנתי שהכוונה אלי ואני מוכן להיענות לאתגר שצפוי כי יבוא אחר כך. מבלי שכל התנאים יתקיימו יתקשו האנשים לקבל את תשומת הלב הראויה שלהם.
אני גם עונה לשם "פלד", במיוחד לאלה המבקשים להשמיע בהמשך הערות חשובות ש"דני" לא היה מגיב עליהם כלל.
לשם " דויד", אני עונה במעמדים רישמיים במיוחד בהם בדרך כלל גם צריך להוסיף כמעט בנשימה אחת את מספר תעודת הזהות שלי, - 930548 - סיפרת ביקורת 3 , טירון מספר 231617, מחזיק בכרטיס מגנטי של "שירותי בריאות כללית" יש לי "ישראקרד" עיסקי עם הנחות במשקי הקיבוצים, רשיון נהגות מספר 10924 משנת 1954 לרכב מכל הסוגים והגדלים ואפילו רשיון הדרכה על טרקטורים וציוד אחר שלא נוסע, וכמובן נהג ברכב הצלה מסוג אמבולנס, רשיון שלא חידשתי כבר כמה שנים על אף התענינותי החובבנית בנושאי בריאות הציבור, סוגי בדיקות ומעקב שנפלו בחלקי כתושב המאה הזאת.
הפסקתי לעשן לפני כ 30 שנה אולי, בנסיבות שעזרו להתגבר על חולשה של התמכרות.
בימים הטובים, הייתי שורף 3 קופסאות ביום, ועוד שרתי במקהלה.
בעקבות תאונת נהיגה קלה יחסית, מצאתי עצמי מאושפז בבית החולים באשקלון, מועמד להוצאת פיקה של ברך שמאל שלא עמדה בלחץ ההתנקשות.
הסכמתי ללא ערעור להפסיק את העישון בעקבות המכה שקיבלתי בחזה כאשר, חברי ששקל בעצמו מאה קילו משלו, נדחף בכוח האינרציה על המאה קילו שלי. ההגה שבידי התקפל כאילו היה חוט ללא עמוד שידרה. מה שנשאר עומד מההגה פגע לי בחזה והכריח אותי להימנע מלצחוק, לעשן, להתרגז ועוד מיני דברים שהופכים להיות לא רצויים אחרי מכה יבשה כזאת. ואחרי הכל עוד היתי אמור לשמור על המורל באמבולנס בו נסע חבר אחר, אשר נהג להתנתק מהעולם, כל אימה שבסביבה ניתן היה להריח ריח של בית חולים. והרי לשם נסענו.
אבל מה, מאז אני לא מעשן. ואולי בזכות אותה תאונה אומללה הגעתי למצבי היום עדיין עומד על רגליי, עם שריר לב במצב תקין. בלי ריח מהפה ובלי חורים בראות. וגם זה משהו.
אני חבר קיבוץ מאז שהסוכנות נהגה לפרוק את העולים בימה של תל אביב. ב 1954 נשאתי את אילנה לאשתי כי הסכימה לקחת על עצמה משימת חיים שכזאת, ולקשור גורלה בגורלי. לא קל. אני יודע.
נולדו לנו שלשה בנים ואנחנו חיים באושר גם עם לא כל כך הרבה עושר, עד עצם הזמן הזה. ומי שיודע לעשות חשבון ימצא בקלות כי בימים אלה ציינו - אם כי לא בחגיגות רועשות, את היותנו ביחד 50 שנה. בלי הנחות ואתנחתאות, בהם צברנו את אשר אנחנו היום. לטוב ולרע. ויש כנראה משני המינים.
לפני כ 3 שנים נגיד, ואולי עוד קצת, הזכרתי בנוכחותה של אילנה כי אני מרגיש צימאון במשך יום העבודה, תופעה שלא הכרתי לפני כן. היא הביטה בפני ובנימה של התרסה אמרה לי שאני לא אחראי - דבר שהתברר בהמשך כנכון - אינני מטפל בעצמי ושחשוב שאני אפנה למרפאה לבדוק את רמת הסוכר בדם. מה לי ולסוכר חשבתי לעצמי.
רשמתי את ההערה ביומן של השנה שתבוא והמשכתי בסדר יומי מבלי שקרה דבר. היתי בטוח שאני אפילו לא יכול להיות מועמד למצב כזה.
ובכל זאת, ביום מין הימים נפלתי בידי האחיות בקיבוץ ובאין ברירה נתתי להם רשות לדקור אותי ולשלוח בדיקה למעבדה.
חלפו ימים שבועות ואפילו מספר חודשים ואני לא טרחתי להתעניין בגורלה של אותה בדיקה. והוזמנתי לעוד בדיקה שנדחתה וגם את תוצאותיה לא חקרתי. ושוחחתי עם הלנה הרופאה ויצאתי ממנה בידיעה שיש רמה גבוהה של סוכר בדם אבל טרם חדר לתודעתי שמדובר בנושא שמחייב הרבה יותר מסתם מודעות פסיבית.
וכך הגיעה בהפתעה אותו יום שישי של אחר הצהרים, אולי 6 אחר הצהרים, כאשר קולה של אחות המרפאה הזמינה אותי להגיע "עכשיו" למרפאה כי ד"ר בורר מבקש לשוחח איתי.
הלכתי לפגישה הזאת ללא שום ניסיון לזהות את הנושא הצפוי. בטוח בעצמי וחופשי מכל ידיעה או ניחוש סביר לצפוי שיקרה.
אתם זוכרים היכן זה התחיל? אני אזכיר לכם. התלוננתי באוזני אילנה על שאני צמא מהרגיל.
את פרטי השיחה הרפואית הזאת שבין דני הפציינט וד"ר בורר נציג הרשויות לא אוכל לגלות לכם. יצאתי משם פחות מחייך מאשר נכנסתי. יותר נחוש בדעתי לעשות כמה דברים שלא ידעתי כיצד אעמוד בהם ועם הרבה יותר הבנה כי יש גבול לכל משחק.
וכך מצאתי עצמי צועד פעמיים ביום על שבילי הקיבוץ מנסה להעמוד בדרישות שהעמדתי בפני. התחלתי בולע כדורים בסדר מופתי אם כי רק רבע מהכמות שהומלצה לי. מקפיד בנושי סוכרים וממתקים ומחפש במרץ שוקולד "ללא סוכר". הסכמתי לפגוש את שוש הדיאטנית ועוד מיני דברים קטנים שלא היו עולים על דעתי בימים כתיקונם.
והחיים זרמו במסלולם הרגיל על פי סידרי היום החדשים, ההוראות והכדורים בטוח כי כל הבעיות פסו מהעולם.
מדי 3 חודשים תרמתי את חלקי למדע והלכתי למרפאה כדי שיקחו "דמים". התוצאות לא עניינו אותי במיוחד. מהמרפאה לא ראו צורך לעדכן אותי במיוחד ועל כולם היה ברור שבעצם זאת שיגרה שתתמשך ואין צורך להפר את השלווה.
עד שיום אחד, חזרתי מנסיעה עסקית בחו"ל והתלוננתי כי בעת היותי בחו"ל, התקשיתי בנשימה בהליכה שבדרך כלל היתי צועד ללא קשיים מיוחדים. באתו ערב, בדרכנו הביתה מחדר האוכל, העירה לי אילנה את תשומת ליבי כי אני מתנשף בהליכה רגילה ושהדבר מצריך עיון. כרגיל התפתחה שיחה בנושאי דיאטה ועודף משקל אותה הפסקנו כדי שלא לגלוש למצב מביך.
שמעתי אבל לא הפנמתי. דחיתי על הסף רעיונות שדיברו על שיחה עם רופא קרדיולוג מומחה. דחיתי בקלות יתרה תאריכי בדיקות שנקבעו לי ובמיוחד נשענתי על תוצאות המעבדה הכלליות שהגיעו למרפאה. איש לא אמר שהדברים יכולים להגיע לידי אי איזון מסוכן.
וכך יצא, שאחרי "בדיקת לב במאמץ", הוזמנתי לשיחה עם קרדיולוג מומחה שהמליץ על "מיפי לב" במכון האיזוטופים בבאר שבע, במטרה לבטל ספקות על איזה שהם בעיות לב. עוד הספקתי לעבור בשלום "אולטרה סאונד" של העורקים הראשיים שלצד הראש ונשאר לי לעבור את בדיקת "מיפוי הלב".
את תאריך הבדיקה דחיתי גם דחיתי על פי הנוהל הרגיל שיש להעדיף תוכניות שנקבעו על פני תאריכי בדיקות, גם אם הם בדיקות רפואיות ובמיוחד כאלה שעשיות לשבש התחייבויות קודמות.
ונסעתי לחו"ל. וחזרתי מחו"ל. ונסענו לירקונה למפגש הקבוצה איתה טיילנו ברומניה, וחזרנו. ונסענו ליום סרטים על חשבון המינוי של שוש ויהודה והגיעה גם זמנו של מיפוי הלב.
ביום שלישי אחד, נסעתי עם אילנה ונטע נכדתי לבאר שבע לבדיקה "הנדחית תמיד".
החנינו את הרכב קרוב לשער מחלקת היולדות הקרובה ליחידה האיזוטופים ונכנסנו לסדר את הסידורים הפורמליים ההכרחיים.
מיתקן רפואי מעניין. יש בו רופאה ממוצא רומני. יש אחות קשוחה ששומרת על הסדר. אח העוזר, מזריק ואולי עושה עוד כמה דברים, והרבה ציוד מתוחכם האמור לצלם את ליבו של הנבדק אחרי מאמץ מבוקר קרי: חוזרים למסלול ההליכה הידוע.
הכנה קצרה. חצי גוף ערום. זריקת חומר ניגודי או משהו דומה לזה ואתה מתקבל לחדר ה"כושר" שם מתבצעת הבדיקה.
עליתי על "ההליכון הממוחשב" ותוך כדי בדיקה שוטפת של המאמץ הלבבי ורישום הפרטים המתקבלים ממנו, שונה מאמץ ההליכה על ידי שינוי מהירות הסרט וגם, על ידי שינוי שיפוע המסלול, אפקט הדמיה של הליכה בעליה.
לא ארוך במיוחד אבל בהחלט נמרץ. הרגשתי קושי הולך ומתגבר, והרגשתי תחושות מוכרות של מחסור באוויר כפי שהרגשתי בהליכתי עם אילנה מחדר האוכל לחדר.
היה שלב ששאלתי את הרופאה המתפעלת האם ניתן להפסיק - היא ביקשה ממני בנימוס להמשיך בסבלנות עוד דקות ספורות עד אשר יסתיים התהליך הממוחשב כולו.
ירדתי מהמסוע. הוזרק לי לוריד נוזל נוסף והתבקשתי להעלות על מיטת ברזל ישרה וקרה, מצופה סדין של קופת חולים, ממוקמת מתחת למתקן רנטגן גדול ומאיים להמשך הבדיקה.
המתקן כולו השמיע חריקות וצלילים כי הוא אכן מבצע את אשר צריך לבצע. הוא נע בקרבה יתרה לגוף הנבדק מבלי שיווצר מגע פיזי בין השניים. הוא סובב סביב צירו באזור הלב תוך שהוא משדר צילומים של אזור הלב אל מערכת ממוחשת אשר קלטה ופענחה את התמונות. בסופו של התהליך, ירדתי מהמיטה הלא נוחה בהחלט והיתי חופשי ללכת בדרכי.
נאמר לי שהתוצאות יגיעו לרופא המטפל בפרק זמן של כ 10 ימים. בהחלט זמן סביר לכל בדיקה מורכבת שכזאת.
אמרתי יפי תודה, - תמיד היתי מנומס - ויצאתי לאילנה שהמתינה לי כל פרק זמן הבדיקה.
ובעיקרון, נסענו הביתה בתחושה מעורבת של התוצאות הצפויות. אני הרגשתי שהיה כשל אבל לא יכולתי להעריך את משמעותו. הרופאה הבודקת והמפקחת על התהליך, לא מצמצה ולא שינתה ארשת ממנה ניתן היה ללמוד משהו על הצפוי. ואני הרגשתי כללית טוב כמו בכל הימים שקדמו לבדיקה. ובכלל, העובדה שבכל המקרים בהם הרגשתי קשיי נשימה שבא אחרי מאמץ הליכה, נאלמו תחושותי המוזרות תוך דקות בודדות, טשטשו את התמונה שהיתי צריך כאילו להתייחס אליה.
היחידה שהבינה טוב ממני את המתרחש, היתה אילנה. לא היו לי תשובות משמעותיות לשפע השאלות שלה, אבל בעצם גם לא היה צורך. בחוש המקצועי והפנימי שלה, קיוותה לטוב אם כי לא האמינה שהתוצאה תהיה רק טוב, ללא שום התנאיה או המשך. וחזרנו הביתה.
הנושאים שעמדו במרכז השיחות עדיין התייחסו לבעיות דיאטה רגילה ומידת הנכונות שלי לקחת על עצמי מגבלות נוספות מאלה שלקחתי. ידעתי שללא שינוי, לא אעמוד בדרישות האלמנטריות של מרחקי ההליכה היומיים. הטיול על אופניים בחצר הקיבוץ היה מוגבל ואפקטיבי רק בחלקו. אבל קיוויתי כי הישוע תבוא מתשובה חיובית שתסלק ספקות לגבי מצבו של הלב, וכול השאר נסתדר.
בשום אופן לא יכולתי בשלב זה של הדברים, לחזות את הצפוי.
אני המשכתי להקדיש זמני לעיסוקי השוטפים. לוח העבודה והאירועים היה מלא למשך כל החודש. תכננו נסיעה לבלט הקיבוצים, לכמה ימים באילת - עם אנשי יח"ם - וחיינו התנהלו באינטנסיביות מבוקר ועד ערב במשך כל השבוע.
נושאי הקיבוץ לא הרפו לרגע.
דברים שפרסמתי בעלון לא נאמרו רק במישור המקומי אלא כניסיון להציג דבר רחב יותר ולמשוך תשומת לב הציבור למסלולי ניהול כלכלי שחששתי כי המזכירות הכללית אינה מסוגלת לבחון בעצמה מבלי שגורם מחוץ למזכירות, יגרה את הסקרנות הנדרשת לכל גוף מנהל תאגידים בהיקף הנכסים שיש לניר יצחק וכפי שהוצגו במאזני הקיבוץ האחרונים. קרי: מאזני לשנת 2003.
האמת היא, שכל שצריך היה לקרות הוא, כי יזמינו אותי לישיבת המזכירות הכלכלית וינסו לשמוע ולהקשיב לרעיונותיי, ללא כל התחייבות מוקדמת.
זה לא קרה. חבל. ובסך הכל, מערכת היחסים שלי עם הממסד בקיבוץ הטרידו אותי ולא נתנו לי מנוח דווקא משום שחשבתי שיש ברעיונות שאני משמיע כדי לשפר תוצאות ולא להפריע, למי מהעושים במלאכה המוטלת עליהם.
המשפטים האחרונים אמורים לענות על שאלת המתח הנפשי שהשקעתי והמחיר הצפוי על קיום מערכת יחסים מתוחה עם בעלי תפקידים שמחזיקים בעמדות הפוכות משלי.
במכלול הזה, ואולי עוד דברים שלא נגעתי בהם, התנהלו חיי שהביאו אותי למסע האחר הזה.
ויש המשך כמובן......... בהזדמנות.
דני פלד - ניר יצחק. אבל זה יכול להתאים גם לכם.
